עובדים פלסטינים

إضراب مفتوح – יומן מצולם לתיעוד השביתה במחצבת סלעית

שלוש שנים וחצי מאז החלה התארגנות הפועלים בסלעית, מחצבה במישור אדומים. פתחו העובדים ביום חמישי, 16 ביוני, בשביתה כללית. הפועלים כולם פלסטינים, תושבי שטחים ומזרח ירושלים, התארגנו במען, בחרו ועד עובדים, ושבתו פעמיים. לאחר משא ומתן ממושך על הסכם קיבוצי, נקבע תאריך חתימה, שנדחה שוב ושוב. באסיפה הכללית ביום רביעי האחרון, 15 ביוני, החליטו העובדים לפתוח בשביתה כללית עד לחתימה על הסכם קיבוצי.

07:10 פועל עם כוס קפה ושמש נשברת על העדשה
את הדרך מתל אביב אנחנו גומעים בשעה. השטחים הכבושים, הושט היד וגע בם. חולפים על פני המחסום, מספיקים לאסוף קפה הפוך פלוס מאפה בעשרה שקלים בתחנת הדלק של מישור אדומים. העובדים הערבים של התחנה כבר יודעים לאן מועדות פנינו. וגם מספרים לנו – שני נהגים שוברים שביתה. על הסלע בכניסה לאוהל המחאה יושב, אחמד ג'והר, כוס קפה ביד ומבט קשה. הכובע על ראשו מרכך אותנו. הלוגו של מען זוהר כמו קרני השמש שנשברות על העדשה.

07:15 ניאז קדאדחה ותומר להב שותים קפה
ניאז ותומר סוגרים עניינים. בדרך חזרה לתל אביב תומר מסכם: "הבנתי שזו שביתה איגוד מקצועית, ברגע שדיברנו מעל כוס קפה מה צריך להיות כתוב על השלטים ולא האופן שבו נדביק אותם, כמו שאתה דאגת".

07:25 חבר הועד
ניאז קדאדחה, חבר הועד. כותב את השלטים שיתלו על אוהל המחאה ויכוונו אל הכביש הראשי. אני מוסיף עברית לערבית שלו. "אתה יודע מה ההבדל בין סוציאליזם לקפיטליזם?" שואל ניאז ומיד משיב: "בסוציאליזם השרים והפועלים מרוויחים אותה משכורת וגרים באותו בית, בקפיטליזם ראשי המדינה והעשירים מקנים לאנשים חיים ארורים."

08:01 צ'ה
מוחמד וג'מיל וברקע המחצבה. ג'מיל בורח מהמצלמה. אני מסביר לו שהדמות על החולצה שלו עושה את הצילום. מי זה? הוא שואל. "האיש הזה עשה מהפכה בחייו עבור הפועלים. הוא כיהן כראש הבנק הראשון של קובה לאחר המהפכה של 1959. ולאחר מכן היה שר התעשייה. וכשכיהן בשני תפקידים האלה נהג לנצל את יום החופשה השבועי שלו כדי להשתתף בימי עבודה התנדבותיים בשדות קני הסוכר של קובה."

חאג' מוחמד פוקרא
חאג' מוחמד פוקרא, איש ועד העובדים, עטוף בכאפיה אדומה. הוא מכיר את אדמת המחצבה לפני שחצבו בה. הבית שלו ושל אנשי הכפר שחלק מתושביו עובדים במחצבה, הועבר בשנת 1984, כאשר אנשי עסקים ירושלמים קיבלו זיכיון לחצוב באדמה. כחלק מן העיסקה, הבינו בעלי הזיכיון שיצטרכו לתת משהו לתושבים. ואכן הם נתנו להם עבודה במחצבה וגם את השמירה עליה. ללא תלושים, ללא תנאי בטיחות ובודאי שללא זכויות סוציאליות. כאשר כלו כל הקיצים בשנת 2007 ולמוחמד פוקרא וחבריו נמאס הם פנו לסניף במזרח ירושלים. הם לא ביקשו כסף. הם רצו שמען יסייע להם לשנות את חייהם ואת חיי העובדים שיבואו אחריהם וישים קץ להשפלה של עבודה ללא כבוד וללא תנאים.

הכפר
כך נראה הכפר. יש חשמל ויש מים זורמים. גם את זה קיבלו מהמחצבה. בארבע השנים האחרונות מאז התארגנו הפועלים במען, שופרו תנאי ההעסקה שלהם ללא הכר. ראשית הם החלו לקבל תלושים. שנית נקבעו סטנדרטים חדשים של בטיחות בעבודה. רק לאחר מכן, קם ועד עובדים בבחירות דמוקרטיות שנערכו באוקטובר 2009. הסכם קיבוצי לא נחתם, אבל תנאים זחלו אל תלוש השכר. למשל ביטוח פנסיוני. אחד העובדים לקה בליבו בחודש מאי האחרון, ותודות לביטוח הפנסיוני יקבל קיצבת אובדן כושר עבודה.

המשאית והאוהל
במהלך הישיבה שלנו באוהל, חולפות משאיות ומרוקנות את החומר החצוב שעדיין נותר באתר המחצבה. "שני הנהגים ששברו את השביתה יוותרו מובטלים בעוד יום יומיים. לא ישאר להם אבק לאסוף מכאן," אומר ניאז. "המנהלים יצטרכו לעבוד קשה בשביל לייצר חומר. אנחנו נשב מכאן ונסתכל עליהם."

קבוצתית עם שלט
החבורה האמיצה הזו שבתה את ליבנו מהיום הראשון שפגשנו בה. עובדים פלסטינים, תחתית סולם העבודה בישראל, מעט מעל הפליטים האפריקאיים. לפליטים דווקא יש אפשרות לרחוץ בים התל אביבי, למוסא, חבר הועד אין אישור כניסה לישראל.
על הכביש המוביל מדרך יריחו אל ראמללה עומדת החבורה השמחה הזו ויודעת שהעתיד מחייך אליה.
השביתה תיגמר וההסכם יחתם.